<h1>צרור החיים הדרך העשירי סימן י'</h1>
<h2>דף ב:</h2>
העז העומדת לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת העומדת לביצתה ופירות העומדים לסחורה ושוורים העומדים לחרישה, מוקצין הן ואסורין בי"ט כי בשבת פירות העומדין לאכילה מותרין ואע"פ שהם עומדין לסחורה, בי"ט יש בהן מוקצה. מה שאין כן בשבת, כמו שכתבנו למעלה.
והטעם דיש מוקצה בי"ט ולא בשבת, די"ט קל, ואם אתה מתיר יבא להקל ולזלזל. והואיל ומוקצה ונולד הוא מדין סופרים, הולכין בספיקן להקל. כגון שאינו קרוב לידי אסורא דאורייתא, אבל אם קרוב לבא לידי ספק דאורייתא, ספקו אסור. כגון אם נסתפק אם היום נולד אם נתלש או נצד. אבל אם נסתפק אם בא מחוץ לתחום מקילין בו.
<h2>דף ג.</h2>
השמן היוצא בי"ט מתוך קורת בית הבד אסור משום נולד אע"פ שמותר בשבת, דאין נולד בשבת.
<h2>דף יב.</h2>
וההוצאה בי"ט אמרו מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, קצת. ולא אמרו שלא לצורך כלל, דודאי אסור. אלא קצת צורך בעי. והא דתנן (שם) מוציאין את הקטן בי"ט היינו לטייל, שיש לו הנאה לקטן. וספר תורה שמוציאין היינו לקרא בו. ולולב שמוציאין, היינו למצותו. והוצאה זו אפילו נעשה המצוה אם יצטער אם לא יביאנו לביתו מותר לחזור ולהביאו, כגון ישראלים הדרים בין הגוים. ומביאים המחזורים לבית הכנסת אפילו בי"ט אחרון שאין צורך להביאו לביתו דלא יקרא בו לצורך י"ט שכבר הוא יוצא, מ"מ לא יניחנו בבית הכנסת כדי שלא ידאג משום גנבה. ומטעם זה היה ה"ר פרץ ז"ל מתיר להביא המחזורים לבית בי"ט אחרון.
ולא יוציא אדם מפתחו קשורה בחגורתו כדרך חול. אבל אם הוא מפתח של אוכלין מותר להוציאה בידו. ואע"פ שאין האוכלין והכלים בחוץ. אלא מוציא המפתח מפני שצריך לשמרו ולהיותו מוצא בידו אם יצטרך, אבל קשורה בחגורתו אפי' בחצר לא יוליכנה, דדמי כעובדין דחול. ובירושלמי (ביצה א, ו) גרסינן תני ולא את המפתח וב"ה מתירין, הדא דתימא במפתח של אוכלין, אבל של כלים אסור. והא ר' אבא יתיב ומתני ומפתח של כלים דלפטורין [דפלטורין] בהדיא [בידיה], פי' מן החדר, ופריק: פלפלין הוא הוה ביה.
ומפתח של כלים, שאינן צריכין לו בי"ט אסור להוציאה אפי' בידו, שאין זה אלא כהוצאת אבנים. אין משלחין חיטים, ויש מתירין דראויין לעשות מהן עססיות, ואין מוליכין הסולם ואפילו של שובך משובך לשובך ברשות הרבים, מפני הרואה שאומר לתקן גגו הוא צריך, ומפני שמחת י"ט התירו בצנעה.
<h2>דף יז.</h2>
שלשה עניני עירוב הן: עירובי חצירות, עירובי תחומין ועירובי תבשילין, עירובי חצירות נתקן לצורך השבת, להוציא מחצר לחצר, וכבר כתבתי למעלה אם יניחנו בי"ט הסמוך לשבת לצורך השבת. ועירובי חצירות אינו בי"ט לדעת רי"ף ז"ל. מפני שהוא מתוקן כדי שיוכל אדם לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית, ובי"ט לא נאסר טלטול. אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים מוציאין לצורך. ודעת מורינו ז"ל דיש עירוב והוצאה בי"ט, דהוצאה דמותרת בי"ט אפילו שלא לצורך, דוקא לצורך קצת, ושלא לצורך כלל לא, כמו שכתבנו למעלה, ומ"מ לכלים שאינן לצורך על ידי עירובי חצרות מוציאין אותם מחצר לחצר בי"ט, אבל שלא בעירוב לא, דיש עירוב והוצאה לי"ט, ואין בו איסור רק לבשל מי"ט לשבת דאין י"ט מכין לשבת. והתקינו העירוב של תבשילין כמו שכתבנו למעלה. וכן אין אדם יוצא חוץ לתחום שהוא חוץ לאלפים אמה ואם דעתו לצאת לדבר מצוה ורוצה לשבות בסוף אלפים אמה אחרים עושה עירובי תחומין.
<h2>דף כד:</h2>
וגוי שהביא פירות מחוץ לתחום לא יזיזום ממקומם. וכשמביאין לעיר מותר לטלטלם בכל העיר. דכל העיר כד' אמות. אבל מחוץ לעיר אסור. ואע"פ שאמרו גוי שהביא דורון לישראל, אם אין במינו במחובר לקרקע שהוא מותר לישראל אחר, דוקא אמרו שהוא אוכלן בהתר, אבל לא יזיזם חוץ לד' אמות. ומ"מ הבית והעיר שהכניסם הגוי שם הרי הם כד' אמות. שמטלטלין בכל העיר. דלא אסרום אלא בשהביאם חוץ לעיר. כן כתב רבי' ז"ל.
<h2>דף כה:</h2>
ואין האיש יוצא בכסא אא"כ הוא אדם גדול שרבים צריכין לו. והקטע יוצא בסמוכות שלו לפי שאינו יכול להלך זולתן. וכן מי שנקטעו רגליו יוצא במקלות, שהרי אינו יכול להלך בלי הם.
<h2>דף כו:</h2>
היה אוכל תאנים וענבים מערב י"ט והותיר והעלן ליבשן, אסור לאוכלן בי"ט עד שיבשו. ואפילו בשבת איסור זה. דהרי זה איסור כמוקצה הנדחה בידים, כגון נר שהדליקו באותו שבת, ודברים אלו דוקא בגרוגרות וצימוקים מפני שהם מסריחות בנתים ומסלק דעתו מהם. אבל שאר הפירות שהעלן ליבשן ואין מסריחין, מותרין, שאין מסלק דעתו מהן.
הרי אמרו אין מוקצה לחצי שבת, כיצד, העלה תאנים לעשותם גרוגרות ונראו לאכילה מערב י"ט ואחר כך נדחו משחשיכה ולא היו ראויין לאכילה, כגון שנפלו עליהם גשמים ובו ביום נתייבשו, מותרין לאכילה. ואע"פ שאין גמר זה אלא בידי שמים, וכ"ש שמותרין בטלטול, שאין מוקצה לחצי י"ט ליאסר מטלטול. וצימוקים או גרוגרות שיש בני אדם אוכלין אותם ויש שאינן אוכלין שלא נגמרו כל צרכן, צריכין הזמנה מערב י"ט לגלות דעתו כי הוא מבני אדם האוכלין אותן, והמוקצה שיבש ולא ידעו הבעלים מבערב, מותרין. ומדין מוקצה מי שאסר עצמו בנדר או בשבועה מן הככר מותרת לטלטלו שהרי מותרת לאחרים. וגרוגרות וצימוקין שנאסרו בין באכילה בין בטלטול מטעם מוקצה מפני שאינם ראויים לשום אדם ודומה לגוי שהביא פירות שאין במינם במחובר שאסורין לזה ומותרין לזה בטלטול. והשואל על נדרו בי"ט מותר אפילו באכילה מאותו דבר שנאסר על עצמו שלא עלה על דעתו לאסרו עליו לגמרי ודעתו סומכת שימצא שלשה הדיוטות להתיר הנדר דמצויין הם. אבל תלה נדרו עד שיתירנו חכם ובא חכם והתירו. אסורה. החכם אינו מצוי, ולגמרי סלק דעתו ממנו. כן כתב הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כט:</h2>
ודברים הרבה שהתירו בהוצאתם הצריכו בהם שינוי ואמרו לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול. ופעמים שהמרבה במשאוי וממעט בהילך עדיף כשהוא משנה מדרך חול. ופעמים מרבה בהילוך ומעוטי במשוי עדיף כשהוא משנה. והמוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא מוליכו בידו, ומשאות שדרכן לישא במוט ישא אותן על גבו לאחוריו, ואם אי אפשר לשנות מביא כדרכו ובין כך ובין כך לא יביא על גביו בהמה, שלא יעשה כדרך חול. ונשים המביאות מים יביאו כדרכן.
<h2>דף ל:</h2>
ועצי הסוכה בחג אם היא קיימת אסורין מדאורייתא. והנויין שעושין כגון כרמין והסדינין ופרכילי ענבין וכיוצא באלו אסורין משום ביזוי מצוה. אבל בשנפלה אסורין משום מוקצה. זהו דעת רבי יעקב ז"ל. עוד כתב ז"ל דעצים שיש בהם כדי הכשר סוכה חילא עליהו קדושה ואסורין מדאורייתא. ויתיר מכדי הכשר סוכה לא מתסרי אלא מדרבנן. ויש מי שהיו מתירין אפילו לסוכת החג בתנאי שהתנה בין השמשות. איני בודל בהם. וראוי להחמיר בו. ואין מועיל גבי נויי סוכה. כן דעת רבי' הרשב"א ז"ל. אע"פ שיש שהיו מחמירין לגבי נוי סוכה דלא מעלה תנאי אלא היכא דנפלו. וסוכה שהיא קיימת והיא בפסח או בעצרת אין נוטלין ממנה. דקא סתר אהלא. ואפילו נפלה מעצמה אסורה. דאין אדם מצפה מתי תפול סכתו. אבל אם היתה רעועה והתנה עליה מערב יו"ט מותר. שהרי עומד ועוד שהתנה. אבל לא התנה אסור משום מוקצה. אבל ממה שהוא סמוך לדפנות ולא קשורים עמהם מותר. אפילו חבילי קש וחבילי עצים הנתונים על גבי הסכך מותרין. שלא נתנם שם אלא ליבשם.
<h2>דף לו.</h2>
מחצלאות הכרוכות ועומדות לסחורה אסור לטלטלן. דמוקצין הם. ואע"פ שמותרין בשבת, דאין מוקצה בשבת. וכן הדגים המלוחים לסחורה ומכסין אותם במחצלאות. אסור לטלטל המחצלאות ביו"ט דמוקצין הן מחמת מיאוס בשבת.
<h2>דף לו:</h2>
אין דנין ואין מקדשין ואין חולצין ואין מגרשים, משום שמא יבא לכתוב, ואין כונסין, דהוי כמקח וממכר. כדאמרי' (כתו' מ"ח ע"א) אין הבעל יורש את אשתו עד שיכנס לחופה, וכל אלו הן משום רשות, כדאמרי' התם (ביצה ל"ו, ע"ב) אלו הן משום רשות, אין מרקדין ואין מטפחין ביו"ט שמא יתקן כלי שיר.
<h2>דף לח.</h2>
יש בני אדם שמפטמין שוורים ודעת בעליהם מערב יו"ט שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות. וכן הם נותנין דעתם לקנות ממנו, ונמצא שור זה כבור של עולי רגל. ומוליכין ממנו כרגלי הלוקחין.
הגחלת כרגלי בעליה, והשלהבת כרגלי מי שהוא בידו. ואם הדליק עץ מוליכו למקום שהוא הולך. והשואל כלי מחבירו הרי הוא כרגלי השואל. אע"פ שלא נתנו לו המשאיל אלא ביו"ט דדעתיה עליה מערב יו"ט, ואם שאלו ביו"ט אע"פ שתדיר היה משאילו, הרי הוא כרגלי המשאיל ביו"ט, דמימר אמר המשאיל, שמא מאחר שאל ולא היה דעתו להשאילו מערב יו"ט.
<h2>דף לט.</h2>
בור המיוחד לאדם, הרי הוא כרגליו, ואין מוליכין ממנו אלא למקום שבעלין יכולים ללכת. ובור של עיר כרגלי אנשי העיר. ושל עולי בבל, כרגלי הממלא, ולמקום שהוא יכול לילך מוליך המים. נהרות המושכין ומעיינות הנובעין, כרגלי כל אדם, ואם באים מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהם בשבת ואין צריך לומר ביו"ט דאין להם שביתה אלא במקום שהן מצויין. ובור של הפקר הרי הוא כרגלי מי שנתמלאו לצורכו. בזה שהגביהו לצורך חבירו. כדין המגביה מציאה לחברו דקנה חבירו.
<h2>דף לט:</h2>
ומי שהפקיד פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר בענין שיכולים לבא אצלו. לא יביאו לו מפירותיו, שאע"פ שהם מופקדים בידיהם, כרגלי הבעלים הם, וה"ה בשהנפקד יחד לפירות המפקיד קרן זוית, דודאי ברשות המפקיד הם, ופירותיו כמותו. אבל אם לא יחד להם מקום, כרגלי מי שמופקדין אצלו. ויכולים להביאו.
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, לא הפסידו מקומן, שהם אנוסים כבאדם שיצא באונס וחזר למקומו, ואם לא החזירום, אין להם שם אלא ארבע אמות. ואם יצאו על ידי ישראל בין בשוגג בין במזיד לא יאכלו שם לאחד מישראל, לפי שנעשה בהן איסור על ידי ישראל. הוציאן גוי לצורך זה מותרין לאחרים.
ובשבת אפילו העבירן ישראל ד' אמות ברשות הרבים. או החזירן מרשות הרבים לרשות היחיד לא יאכלו, כן כתבן רבי' ז"ל.
<h2>דף מ.</h2>
המזמן אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא למקום שהמזמן אותם יכול לילך. שכל הסעודה כרגלי בעליה היא, אלא אם כן זכה להם המזון במנות על ידי אחר.
